הרגע שבו הילד שלכם נכנס לגן תקשורת הוא רגע שאי אפשר להישאר אדישים אליו. גם כשיש אבחנה, גם כשמבינים שזו המסגרת הנכונה עבורו, גם כשיש המלצות טובות וסומכים על הצוות – הלב לפעמים מתכווץ. יש הקלה, ויש גם פחד. תקווה גדולה, ולצידה המון שאלות שלא תמיד מעזים להגיד בקול.
במשך השנים עבדתי כקלינאית תקשורת בתוך גני תקשורת, והיום אני מדריכה בגנים ומלווה קלינאיות וצוותים רבים. דרך שיחות עם הורים ועם אנשי צוות אני שומעת שוב ושוב את אותם המשפטים:
הרבה הורים מגלים רק אחרי שמתחילים, שהתהליכים בגני תקשורת יכולים להיות איטיים. זו מסגרת שעובדת על דברים עמוקים ושקטים: קשר, ויסות, תחושת ביטחון ומסוגלות ותקשורת בסיסית. דווקא בגלל עומק התהליכים הללו, לא תמיד רואים תוצאות ברורות לעין – בטח לא מיד..
יש ילדים שבגן נראים רגועים, משתפים פעולה, "מחזיקים" – ובבית מתפרקים. זו תחושה מבלבלת ומתסכלת מאוד עבור הורים. חשוב לזכור שהבית הוא המקום הבטוח שבו הילד מרשה לעצמו לשחרר ולהתפרק, וזה טבעי לחלוטין.
עוד דבר שהורים מגלים עם הכניסה לגן תקשורת הוא ריבוי אנשי המקצוע: מנהלת הגן, גננת עמיתה, תומכות הוראה, מטפלים פארא־רפואיים. יש מושגים חדשים, תכניות אישיות (תל״א), מטרות שונות שכל מטפל מציג עבור הילד – ולא תמיד ברור מה התפקיד של כל אחד, ומה התפקיד שלכם כהורים בתוך המערכת הזו.
חשוב לי לומר בצורה ברורה: התפקיד שלכם הוא התפקיד החשוב ביותר. אתם הדמויות המשמעותיות ביותר בחייו של הילד, אתם מכירים אותו הכי טוב, ואתם אלו שיכולים ליישם את ההמלצות של הצוות ביומיום, בתוך החיים עצמם.
אם אני יכולה לתת טיפ אחד להורים – הראו מעורבות. תשאלו שאלות, תגיעו מוכנים לפגישות עם הצוות, ותפתחו פתח להדרכה. אפשרו לצוות לדייק אתכם, ולחשוב יחד איתכם איך להמשיך את העבודה גם בבית.
הבלוג "מהגן הביתה" נולד בדיוק מהמקום הזה – כדי להציע מרחב שמגשר בין מה שקורה בגן לבין החיים בבית. להאיר תהליכים שמתרחשים בתוך הגן, לתת מילים לתחושות ולרגשות שעולים, ולספק לכם כלים וביטחון בהורות שלכם.
בפוסטים הבאים אנסה לפרק יחד איתכן את מה שקורה בגן, את מה שקורה בבית, ואת החיבור ביניהם – צעד אחר צעד.
אני איתכם.